|
|
|
בואו נפסיק להעמיד פנים
איתמר מרכוס ונאן ז'אק זילברדיק
במאמר דעה זה "מבט לתקשורת פלסטינית" מצביע על כך כי הפסקת ההסתה לאלימות והאדרת הטרור ברשות הפלסטינית אינם רק סוגיה נוספת במשא ומתן – אלא דרישה מוקדמת לתהליך השלום
הרשות הפלסטינית והנהגתה הינם שותפים באשם לרצח חמשת בני משפחת פוגל ביישוב איתמר בליל שבת (11/03/2011) - יחד עם המרצחים שביצעו את הפשע. הרשות ואנשי הנהגתה הם אלה שהכשירו את הקרקע לרצח הנורא הזה, על ידי הסתה בלתי פוסקת לשנאה נגד ישראלים, ובהאדרת מעשי האלימות והטרור.
למרות הצהרותיהם הפייסניות עבור העולם המערבי, הרשות הפלסטינית ממשיכה להשתמש בכל האמצעים הנמצאים תחת שליטתה לעשיית דמוניזציה לישראל ולישראלים, ולעודד אלימות נגדם. מחבלים שרצחו אזרחים מוצגים כגיבורים וכדמויות מופת עבור הפלסטינים, וכך מועבר המסר כי הריגת ישראלים היא דרך לזכות בתהילת נצח.
רק לפני חודשיים, יו"ר הרשות מחמוד עבאס שלח מסר ברור של תמיכה בטרור, כשהוא העניק 2000 דולר אמריקאי למשפחה של מחבל שנהרג בזמן שניסה לתקוף חיילי צה"ל. בשבוע שעבר העיתון הרשמי של הרשות הפלסטינית, אל-חיאת אל-ג'דידה, הודיע על פתיחת טורניר כדורגל על שם וופאא' אדריס, שהייתה המחבלת המתאבדת הפלסטינית הראשונה. לפני שלושה שבועות הטלוויזיה הפלסטינית, הנמצאת תחת שליטה ישירה של לשכת היו"ר עבאס, שידרה תשדירים המפארים את המחבל חבש חנאני, אשר נכנס במאי 2002 ליישוב איתמר ורצח שם שלושה תלמידים. הרשות הפלסטינית ארגנה שני מחנות קיץ לילדים, בשנת 2008 ושוב בשנת 2010 שנקראו על שמה של דלאל מוגרבי, המחבלת שהובילה בשנת 1978 את התקפת הטרור הרצחנית ביותר בתולדות מדינת ישראל, פיגוע "אוטובוס הדמים" בכביש החוף, שבו נחטף אוטובוס ו-37 אזרחים נרצחו.
אך הזרוע הארוכה של פעילות עידוד האלימות והטרור של הרש"פ מגיעה אף רחוק יותר מכך וחודרת לתחומי התרבות והמוסיקה, תחומים שבהם נעשה בשנים האחרונות במקומות רבים בעולם שימוש רב לקדם את הסובלנות והשלום. בשנה האחרונה, טלוויזיית הרשות הפלסטינית שידרה פעמים רבות מספר הופעות של להקה הנקראת 'אל-עאשקין'. בהופעות אלה נכלל שיר הצופה את כיבוש ישראל במלחמת קודש. השיר מציג את כל ישראל כ'פלסטין', ומזכיר את אזור הכרמל, ואת הערים לוד, רמלה וירושלים כמקומות שישוחררו: "ברמלה אנו רימונים... המהפכה הפלסטינית אורבת [להם]... החלפנו את הצמידים בנשק, ותקפנו את [הציונים] השפלים. האויב הפולש הזה נמצא בזירות הקרב, זהו היום המנחם של הג'יהאד. לחץ על ההדק, אנו נפדה את ירושלים, שכם או את הארץ."
עוד יותר משמעותית מהחשיפה של המופע בטלוויזיה הפלסטינית ובאירועים תרבותיים, היא העובדה שמחמוד עבאס בחר לחלוק כבוד מיוחד ללהקה זו. עבאס הוציא צו נשיאותי המורה על הפיכת להקה זו ל'מוסד לאומי פלסטיני'.
אחד המרכיבים של עידוד השנאה לישראל ברשות הפלסטינית, היא המסרים המבוססים על האסלאם. כפי הנראה, הרשות הפלסטינית אימצה את מה שפעם הוכר כאידיאולוגיה של חמאס – כי הסכסוך עם ישראל הינו ריבאט - מלחמת דת למען אללה להגנת שטחי האסלאם. השר לענייני דתות הפלסטיני הממונה על ידי עבאס, מחמוד אל-הבאש, הטיף שוב ושוב כי הסכסוך עם ישראל איננו סכסוך טריטוריאלי אלא, על פי החוק האסלאמי: "אללה גזר עלינו בארץ המבורכת הזאת את הריבאט... הריבאט צווה עלינו, אנו מחויבים לו על פי ציווי אללה... שאף אחד לא יחשוב או ישלה את עצמו כי הריבאט הוא רק בחירה ותו לא. [הריבאט] הוא ציווי..."
הוא גם הטיף כי הסכסוך עם ישראל הוא על כל שטח ישראל – כך כתוב בקוראן: "הנכבה, למען האמת, לא החלה בשנת 1948, אלא היא החלה אולי כבר בשנת 1917, עם ההצהרה המקוללת [הצהרת בלפור], שנתנה הבטחה למי שלא מגיע לו... על חשבון העם הפלסטיני, שמאז המועד ההוא אינו חדל להיות איתן, לוחם ריבאט על אדמתו המבורכת... העימות הזה מפורש בקוראן וחובתנו לגביו – מובהרת על ידי הקוראן."
בקיצור, הרשות הפלסטינית, כמו חמאס, אומרת לעם שלה כי האסלאם אינו מרשה פיוס עם ישראל.
עם מסרים מתמשכים כאלה, שמקורם בהנהגה הפלסטינים הנחשבת כמתונה, אין כל פלא שאנשים יכולים להגיע לרמה מטורפת של טרור, כפי שהיה ביישוב איתמר בליל שבת האחרון. פלסטינים יכולים להניח כי ההנהגה שלהם והחברה שלהם יוקירו אותם אם הם ירצחו ישראלים, ושבני משפחתם יקבלו את הקצבה המובטחת על ידי הרש"פ במקרה שהם ייהרגו במשימתם ושדתם מעודדת את חיסולה של ישראל.
האם המחבל שביצע את מעשי הרצח הקשים הללו דמיין מחנה קיץ פלסטיני עתידי על שמו? האם הוא קיווה כי אללה יעניק לו גמול נצחי בגן העדן על מילוי רצונו האל? האם הוא הרגיש כי הוא ממלא את חובתו הלאומית, ושהוא עתיד לקבל גמול כלכלי על מעשהו?
ומה לגבי הקהילה הבינלאומית, אשר קיבלה והאמינה בנאיביות למנהיגי הרשות הפלסטינית, כשהבטיחו להם כי ההסתה נפסקה? היתה זו הקהילה הבינלאומית, שיוצגה על ידי מזכירת המדינה הילרי קלינטון, אשר קבעה מספר תנאים מוקדמים לרשות הפלסטינית על מנת להיכנס לתהליך השלום המחודש: "אנו נעבוד רק עם ממשל של רשות פלסטינית אשר יקבל באופן ברור וחד-משמעי את תנאי הרביעייה הבינלאומית: מחויבות לאי שימוש באלימות, הכרה בישראל וקבלת ההתחייבויות וההסכמים הקודמים, ובכלל זה מפת הדרכים." (ועדת ההקצבות של הקונגרס האמריקאי, 23/04/2009) מפת הדרכים קובעת כי "כל המוסדות הפלסטינים הרשמיים ישימו קץ להסתה נגד ישראל."
הקהילה הבינלאומית נכשלה לחלוטין בסוגיה חשובה זו, מאחר שהיא מעולם לא ביצעה מעקב ולא בדקה אם התנאים הללו התקיימו. היא הסתפקה ברצון בהבטחותיו של עבאס, והמשיכה לממן את הרש"פ.
כל המעורבים בתהליך השלום עושים טעות טרגית כשהם מניחים שההסתה היא רק סוגיה נוספת שצריך לטפל בה, כמו בשאלות המים, הגבולות והפליטים. בכל הנושאים האלו צריך לשאת ולתת כחלק מתהליך השלום. אך כל עוד הרשות הפלסטינית ממשיכה להעביר את המסרים הללו, הרי שאין תהליך שלום.
הקהילה הבינלאומית מוכרחה להודיע לרשות הפלסטינית כי התנאי המוקדם "לעבוד עם הרשות הפלסטינית", כדברי קלינטון, הוא מחיקת מסרי השנאה והחלפתם במסרים המקדמים את השלום.
עד לאותו זמן, הקהילה הבינלאומית חייבת לנדות ולבודד את הרשות הפלסטינית, בדיוק כפי שהיא עושה עם חמאס, ולהפסיק להעמיד פנים שיש תהליך שלום. |
|
|
|
|